החלטה בתיק ת"א 40227-12-1

1.       בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף לפי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וזאת מכוח טענה בדבר מעשה בית-דין.

רקע

2.       על-פי הנטען בכתב-התביעה, התובע, מר אברהם ווגמן (להלן: "התובע"), עבד בעבר כמנהל אצל הנתבעת 4, ווגמן סוכנויות יבוא וייצוא בע"מ (להלן: "החברה"). עוד נטען בכתב-התביעה כי הנתבעת 1, גב' גליה גליקסמן, היא מנהלת ובעלת המניות העיקרית בחברה.

יצוין כי הנתבע 2, מר יונה גליקסמן (בעלה של הנתבעת 1), והנתבע 3, מר בני גליקסמן (בנם של הנתבעים 2-1), נמחקו מכתב-התביעה בהתאם לבקשתו של התובע מיום 23.1.2012.

3.       ביום 22.10.2006 הגישו הנתבעים 3-1 תביעה לבית-משפט זה נגד התובע, שכללה תביעה כספית על סך של 397,791 ש"ח וכן תביעה לסעדים נוספים (ת"א 3860/06, כתב-התביעה צורף כנספח 1 לכתב-התביעה דנן, להלן: "ת"א 3860/06").

התביעה הכספית בת"א 3860/06 התחלקה לשניים: (א) תביעה להורות לתובע לשלם לנתבעים 2-1 סך של 193,791 ש"ח לצורך כיסוי חוב החברה לבנק הפועלים; (ב) תביעה לחייב את התובע להשיב לנתבעים 3-1 סכומי כסף שונים שניתנו לו כהלוואות על סך כולל של 204,000 ש"ח.

אשר לסעדים הנוספים שהתבקשו בת"א 3860/06, הרי שבית-המשפט התבקש להצהיר כי התובע חב בכל חובותיה של החברה לבנק הפועלים בסך של 193,791 ש"ח וכן להצהיר כי מניות החברה המוחזקות בידי הנתבעת 1 הינן בבעלותו הבלעדית של התובע וכי בהתאמה יש לרשמו כבעל מניות אלה במרשם החברות. כן התבקש בית-המשפט להתיר פיצול סעדי הנתבעים 3-1 באשר לנזקים נוספים שייגרמו להם כתוצאה ממעשיו הרשלניים ומחדליו של התובע שפורטו בכתב-התביעה.

4.       בקליפת אגוז, טענות הנתבעים 3-1 בתביעתם בת"א 3860/06 היו כי בין הצדדים הייתה היכרות אישית רבת שנים וכי עקב מצבו האישי והכלכלי הקשה נחלצו הנתבעים 3-1 לסייע לתובע מבחינה כלכלית ומבחינות נוספות. סיוע זה ניתן, בין היתר, באמצעות מתן ערבות לחוב החברה בבנק וכן באמצעות הלוואות שונות שניתנו לתובע באופן אישי ואשר פורטו במדויק בכתב-התביעה.

עוד נטען בכתב-התביעה בת"א 3860/06 כי החברה הוקמה על-ידי התובע, אשר היה "השולט והאחראי לכל הפעולות והפעילויות בחברה", אם כי לא החזיק בחלק הארי של מניותיה. עוד צוין בכתב-התביעה כי במהלך הדברים הועברו חלק ממניות החברה מצד ג' שהחזיק בהן לנתבעת 1.

5.       ביום 16.4.2009 ניתן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה, אליו הגיעו הצדדים בת"א 3860/06 (נספח 4 לכתב-התביעה, להלן: "הסכם הפשרה"). לפי הסכם הפשרה חויב התובע לשלם לנתבעים 3-1 סך של 250,000 ש"ח בתוספת 17,865 ש"ח שכר טרחת עורך-דין, כאשר בפתח הסכם הפשרה צוין כי "הצדדים מתכבדים להודיע לכב' ביהמ"ש כי הגיעו ביניהם להסכם פשרה שתנאיו כדלקמן וזאת מבלי להודות בכל טענה של צד כלפי משנהו ולסילוק סופי ומוחלט של כל התביעות והדרישות ההדדיות נשוא האירועים המתוארים בכתב התביעה".

6.       התביעה שבפניי, על סך של 102,428.26 ש"ח, הוגשה ביום 26.12.2010. עניינה של התביעה חוב של החברה כלפי חברה בשם אימפולייט בע"מ (להלן: "אימפולייט"). לפי הנטען בכתב-התביעה שבפניי, אימפולייט פתחה תיק הוצאה-לפועל לשם ביצוע שטר חוב שנמשך לטובתה על-ידי החברה והתובע. (על מנת לדייק, יש לציין כי החוב הבסיסי שהחברה חבה לאימפולייט נובע כביכול משיקים בסך כולל של 125,200 ש"ח, אשר נמסרו לאימפולייט על-ידי החברה וחוללו (ככל הנראה השיקים נמסרו לשם ביצוע ניכיון). יחד עם זאת, נראה שתיק ההוצאה-לפועל נפתח לשם ביצוע שטר החוב ולאו דווקא לשם ביצוע השיקים, אך לנושא זה אין כל חשיבות לענייננו בשלב זה).

בנסיבות אלה, והואיל ולטענת התובע 99% ממניות החברה נמצאות בבעלותה של הנתבעת 1 (ראו גם תדפיס פרטי החברה בנספח 16 לכתב-התביעה), ביקש התובע בתביעתו להורות לנתבעים לשלם לו את הסכומים ששילם לאימפולייט ו/או שהוא עתיד לשלם לאימפולייט וכן לשלם לתובע את סכום תיק ההוצאה-לפועל שנפתח נגדו, אשר עמד נכון ליום הגשת התביעה על סך של 102,428.26 ש"ח. יש לציין כי בהתאם להודעה שמסר התובע לבית-המשפט ביום 3.3.2011, בינתיים נגבה ממנו בפועל סכום של 84,269 ש"ח על-ידי אימפולייט, והסכום בתיק ההוצאה-לפועל עמד נכון ליום הגשת ההודעה על סך של 20,463 ש"ח.

ההליכים

7.       כאמור, התביעה הוגשה ביום 26.12.2010.

8.       התיק טופל תחילה על-ידי כבוד הרשמת בשל בקשה לחיוב התובע במתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבעים, והתקיימו בו שני דיונים בפני כבוד הרשמת, ביום 25.9.2011 וביום 4.10.2011.

9.       ביום 31.10.2011 התקיים קדם-משפט ראשון בפניי, שבו נמסרה הצעתי לצדדים בדבר יישוב הסכסוך.

10.   המגעים בין הצדדים ליישוב הסכסוך לא עלו יפה, וביום 4.9.2012 התקיים קדם-משפט שני בפניי, כאשר בין לבין הגישו הצדדים בקשות ביניים רבות וארוכות לבית-המשפט.

11.   במהלך דיון קדם-המשפט השני בפניי, ביום 4.9.2012, העלה בא-כוח הנתבעים לראשונה טענת סילוק על הסף מחמת מעשה בית-דין, וזאת מכוח הסכם הפשרה. (טענה קרובה לטענה זו הוזכרה בשפה רפה בסעיף 8 לכתב-ההגנה, אם כי הטענה שהועלתה שם לא הייתה טענה בדבר מעשה בית-דין). לאור טענות בא-כוח הנתבעים במהלך הדיון התרתי לנתבעים להגיש בקשה בכתב לסילוק התביעה על הסף.

12.   הצדדים טענו בעניין זה בכתב, ומכאן החלטתי.